לדלג לתוכן

שבעה עשר בתמוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבעה עשר בתמוז
משה משבר את הלוחות למראה עגל הזהב
משה משבר את הלוחות למראה עגל הזהב
משה משבר את הלוחות למראה עגל הזהב
סוג צום
מועד
תאריך

י"ז בתמוז ה'תשפ"ד

יום שלישי, 23 ביולי 2024

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז,[1] אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבשל המצב הקשה טעו בספירה.[2]

צום שבעה עשר בתמוז נקרא[3] גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.[4]

בדרך כלל תאריך הצום חופף בתחילתו או אמצעו של חודש יולי. לעיתים נדירות הצום חל בסופו של חודש יוני.

הסיבות לתענית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דייוויד רוברטס, 1850

לדברי חז"ל במשנה, חמישה אסונות אירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות. ובוטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס (נוסח אחר: אפוסטומוס) את התורה. והעמיד/והועמד צלם בהיכל...

שבירת לוחות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חטא העגל

בעת שהיה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. באותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית למראה העם החוגג סביב העגל.

ביטול קורבן התמיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. אגדה בתלמוד הבבלי מייחסת את אירועי י"ז בתמוז למלחמה בין האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שגרמה לשיבוש בהקרבת התמיד:

”כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה – היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו” (אנשי אריסטובולוס) ”משלשלין דינרים בקופה, ומעלים להם” (אנשי הורקנוס) ”תמידים” (בהמות כשרות לקרבן תמיד). ”היה שם זקן אחד... אמר להם: "כל זמן שעוסקים” (אנשי אריסטובולוס) ”בעבודה” (של המקדש) ”אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם” (אנשי אריסטובולוס) ”דינרים בקופה, והעלו להם” (אנשי הורקנוס) ”חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.”[5]

יוסף בן מתתיהו מביא לצד אגדה זאת[6] הסבר אחר, לפיו אמנם גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית מכיוון שהכוהנים במקדש נקראו להילחם ולא נמצא אף כהן טהור שיקריב את התמיד.[7]

הבקעת חומות ירושלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.

על פי התלמוד הבבלי,[8] לפני חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו,[9] ומאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[2] נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, ומה שנכתב בספר ירמיהו נובע בשל בלבול מניין הימים בעם ישראל בימי המצור.

שריפת ספר תורה בידי אפוסטמוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס (אנ'). לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: ”וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש”,[10] אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס.

יש המזהים אותו עם פוסטמיוס פקיד רומי בכיר במינהל נציבות סוריה במאה השנייה ואם כך הקשר הוא ככל הנראה למרד בר כוכבא.[11]

יש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים[12] על חייל רומי שמצא לא הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, ”כי מוכנים הם למסור את נפשם מלראות תורת-אבות מחוללת באופן כזה”.[13] השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי[14] הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים. אמנם, לדעת חכמים המעשה אירע במקום אחר, "במעברתא דטרלוסה".

העמדת פסל במקדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה[15] או פסל זאוס שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני.[16]

מועד היום ואופיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית המקדש הראשון, חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין בית המקדש השני, בטלה התענית והפכה ליום שמחה כל עוד עמד המקדש על תלו. לאחר חורבן בית המקדש השני, שונה התאריך ליום י"ז בתמוז כי ביום זה נפרצו חומות העיר לפני החורבן האחרון. על פי הגמרא, לאחר חורבן הבית השני, אופיו של היום לדורות נעשה תלוי בתנאי חייהם של היהודים בכל דור:

אמר רב פפא, הכי קאמר:
בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה;
יש גזרת המלכות[17] – צום;
אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענין, רצו אין מתענין.

לדברי רב פפא, בזמן שקיימת גזירת שמד נגד עם ישראל, חייבים כולם לצום, ובזמן שאין שמד ואין שלום, הצום נתון לבחירה. הכוונה בביטוי "בזמן שיש שלום" לדעת רש"י היא "כשאין יד האומות תקיפה על ישראל", פירוש על פיו כביכול פטורים מצום מאז הקמת מדינת ישראל, אולם לדעת רוב הראשונים[18] 'זמן שלום' הוא רק כשבית המקדש בנוי. הרמב"ן מסביר שדברי רב פפא הם אמנם ההלכה לכתחילה, אך מאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם לצום גם בהיעדר "גזרת המלכות", חייבים כולם לצום מתוקף המנהג.[19]

אצל הספרדים ועדות המזרח, כמו גם בחלק מקהילות איטליה, נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניה[20], בנוסח הפסוק המנבא את הפיכת הצום ליום טוב:

אחינו, בית ישראל, שמעו: צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ספר אבודרהם עמוד רנ"ד.

בשנים מסוג בשז, גכז והכז (כ-28% מהשנים) חל י"ז בתמוז בשבת ואז נדחית התענית ליום ראשון שאחריה, משום שתענית מדברי חכמים אינה דוחה את השבת, שבה אנו מצווים על עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"[21]).

קריאת התורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבכל התעניות הקבועות, הנהיגו הגאונים לקרוא בתורה בתפילת משה שלאחר חטא העגל ובי"ג מידות של רחמים. אולם, שלא כשאר התעניות, שבהן קוראים בדילוג (שמות, ל"ב, י"אי"ד, ל"ד, א'י'), היה בימי הביניים מנהג לקרוא בשבעה עשר בתמוז בלי לדלג כלל (כלומר שמות, ל"ב, י"אל"ד, י'), משום שביום זה אירע חטא העגל, המתואר בקריאה.[22] מנהג זה לא השתמר, וכיום בכל המנהגים קוראים בשבעה עשר בתמוז כבכל התעניות.[23]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; פרק נ"ב, פסוק ז'
  2. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  3. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  4. ^ שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב (אחר חצות), ותשעה באב עצמו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'; מסכת מנחות, דף ס"ד, עמוד ב'
  6. ^ בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ג', הוא כותב שהיה זה ביום צום בחודש השלישי. הרב אליהו כץ, חמישה מי יודע?, ניב המדרשיה תשל"ב - תשל"ג עמ' קכב, מביא השערה שלפיה מדובר בי"ז בתמוז.
  7. ^ מלחמת היהודים ספר שישי פרק שני
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'; וכן תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב', וראו שם בדברי התוספות.
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  10. ^ חשמונאים א' פרק א' נ"ו
  11. ^ דביר רביב ונתנאל אלינסון, המדריך למטייל בשומרון, ירושלים, 2014
  12. ^ פרק י"ב אות ב
  13. ^ יוסף נדבה, גזרות על ספרים עבריים, מחניים ק"ו, תשכ"ו, באתר דעת. ראו גם שיעורו של הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר התומך בהשערה זו.
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  15. ^ כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ז'
  16. ^ כמתואר לפי כמה דעות בספר דניאל, פרק י"ב, פסוק א'
  17. ^ גזירת שמד של שלטון הגויים באותם ימים.
  18. ^ רמב"ן, טור ועוד
  19. ^ תורת האדם, עניין אבילות ישנה.
  20. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"נ, סעיף ד'
  21. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג
  22. ^ ליקוטי הפרדס, דף ל., ענין תענית, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רבי צדקיה בן אברהם, שבלי הלקט, סדר תענית, סימן רסג, באתר היברובוקס.
  23. ^ למשל, רבי יצחק מווינה, אור זרוע, חלק ב' סימן שצב.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.